ירושלמי- שביתה מדיבור בשבת

בבבלי שבת (קיג) לימדו חז"ל: 

"ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור אסור הרהור מותר.

גם בירושלמי (פט"ו ה"ג) מופיעה ההדרכה על הדיבור בשבת, אבל בלשון אחרת:

אמר רבי אבהו: "שבת לה'" – שבות כה', מה הקב"ה שבת ממאמר אף את שבות ממאמר...
אמר רבי חנינא: מדוחק התירו לשאול שלום.בשבת.
א"ר חייא בר בא: (תרגום) רשב"י כשהיה רואה את אמו מדברת הרבה היה אומר לה אמא שבת היא.

יש כמה הבדלים בין התלמודים: בבבלי שלא יהא כדיבור חול ובירושלמי לשבות כמו ה' מאמירה בכלל, ובקושי התירו לומר שלום. בבבלי דיבור ובירושלמי אמירה. בבבלי אומרים שהרהור מותר ובירושלמי לא אומרים כך, ובהעתקת הירושלמי בפסיקתא נוסף במפורש שגם הרהורי מלאכה אסורים בשבת. 

הרב קוק זצ"ל מסביר שאמירה היא פעולה מחשבתית ודיבור נוטה יותר להנהגת המעשה. הדיבור הוא מלשון הנהגה. בבבלי האיסור בא למנוע ששבת תיראה כמו יום חול מבחינה מעשית. לכן רק דיבור נאסר, כי ע"י דיבור נעשים המעשים.

בירושלמי מלמדים אותנו להידמות לה', ששבת מעשרת המאמרות בשבת. השבת חלה גם במחשבה הפנימית, שלשון אמירה קשורה אליה. בארץ ישראל, "עיני ה' א-לוקיך בה", הנוכחות הא-לוקית מורגשת באויר, ובשבת אנו דומים לה', ושובתים כמוהו.

"בחו"ל אין מתגלה כי אם הערך של המעשה" (הרב קוק זצ"ל), ומצד זה ניגשים להדרכת הדיבור בשבת. "בא"י מופיעה קדושת המחשבה והדיבור" (שם), ומצד זה מלמדים אותנו חז"ל איך לחיות בשבת.

שני התלמודים יחד מלמדים אותנו על קדושת מוצא פינו בשבת, הן מבחינתו הפנימית המחשבתית, האמירה, המודגשת בירושלמי, והן מבחינתו המעשית, הדיבור, המודגש בבבלי, "עד שילך עמנו אור הבבלי ויתאחד עם התלמוד הירושלמי, ואל זה אנחנו צריכים לשאוף!" (אגרות הראיה צו).